אנו באנו- ההיסטוריה שלנו!!

בראשית...
הכל התחיל בשנת תשנ"ד (1994), הימים ימי הסכמי
אוסלו העליזים. בשיכרון ההבטחה ליונה עם עלה
של זית החליטה מדינת ישראל לתת את עזה ויריחו כמנחת שלום לבני דודינו.
במסגרת ההסכם והמחוות, רצפת פסיפס בית הכנסת העתיק "שלום על ישראל" שביריחו והמבנה שמעליה
היו אמורים לעבור להיות בשליטת הרשות הפלסטינאית.
התוכנית הנדיבה עוררה מיד כמה מאנשי הציונות הדתית ובניהם: הרב חנן פורת זצ"ל, הרב יואל אליצור
וד"ר יצחק ספיר. הרב חנן פורת זצ"ל אף עשה מעשה ופנה אל ראש הממשלה דאז, יצחק רבין ז"ל, בבקשה
שהמבנה יוכרז כבית כנסת. ואכן לחצים אלו בתוספת לחצים מנחמיה תמרי, הרב ישראל מאיר לאו ועוד
אנשי ציבור נוספים הצליחו לבטל את ההחלטה. רבין החליט לתת ל-"שלום על ישראל" סטטוס מיוחד: האתר
נשאר תחת שליטה ישראלית במסגרת הסכם קהיר שנחתם באותה תקופה. הסדר זה היווה דוגמה לאחר
מכן לישיבת קבר יוסף. כעת היה צורך להרחיב את הפרצה שנוצרה. בבית הכנסת הוקמה באותם ימים
"ישיבת יריחו" בראשות הרב דב ליאור שליט"א והרב אברהם רמר זצ"ל, בתחילה ככולל יום שישי, ולאחר
מכן גם ככולל אחה"צ שבו לימדו הרב מנחם ליבמן זצ"ל, הרב נחום רבינוביץ', הרב מנחם פליקס והרב יצחק
גינצבורג.
עם זאת נוצרה בעיה שבית הכנסת נשאר שומם בשבתות, ועל כן הרב יואל אליצור יזם התארגנות לשהות
בבית הכנסת בשבת. איך עושים זאת אם המדינה אסרה על לינה במבנה? לרב יואל היה רעיון יצירתי: הוא
שכר חדרים בבית מלון סמוך לבית הכנסת, והגיע לשבת עם עוד תשעה בחורים למניין. לשאלות הסיור
הצבאי שעצר אותם בערב שבת ושאל אותם מה הם עושים שם, ענו שהם תיירים... הסיור לא כל כך ידע איך
להתייחס לעניין ולבסוף- ליווה אותם כל השבת.
אחרי חודש, היה ניסיון לחזור על השבת בבית המלון ביריחו, אך במהלך תפילת ליל שבת פרצו למקום
חיילים ישראלים. הופעת החיילים הקפיצה את הפלסטינים – שעד עכשיו סיירו בשקט מסביב לבית המלון.
התחיל מאבק בין הפלסטינים לישראלים שבסופו נעצרה כל החבורה. שניים מתוכם נעצרו על-ידי
הפלסטינים והועברו בהמשך לכוחות הישראלים, הDCO עורב. כך יצא שהחברים בילו את השבת בבית
המעצר במגרש הרוסים בטענה שנכנסו לשטח צבאי סגור. כמעט כל העצורים שוחררו מיד עם צאת השבת,
מלבד שניים מתוך החבורה שמעצרם המשיך יומיים ולאחר מכן הועמדו למשפט אך שוחררו וזוכו מכל
אשמה.
כשהדלת הזו נסגרה החל הרב יואל במשא ומתן מול מח"ט הבקעה דאז. המח"ט הבין כי לא במהרה יצליח
לגרום לביטול הרעיון, והציע כחלופה לשבתות ביריחו שהקבוצה תעבור לבצע את השבתות במחנה
התותחנים "נעם" (ממש בגבול של הישוב כיום לכיוון יריחו), שכבר ננטש בעקבות הסכמי אוסלו מחיילים אך
עדיין היה מחובר לתשתיות. בערך פעם בשבועיים היו מגיעים קבוצת צעירים ביום שישי בצהריים, מביאים
איתם את כל הציוד לשהות במקום ומקיימים במקום את תפילות השבת. כאשר הועברו השבתות למחנה
נעם, הועבר הציוד למכולה שבבסיס. במשך השבוע הציוד היה נעול במכולה וביום שישי החלה התארגנות
קדחתנית: הגעת החברים למקום והוצאת הציוד שכלל: אוהלים, פלטות, מקררים, שולחנות, כסאות,
גנראטור, שירותים כימיים והקמת המאהל המאולתר עד כניסת השבת. בשלב זה הצטרפה גם ארנה קובוס
לארגון השבתות. הרב יואל היה אחראי על גיוס האוכל לשבתות על-ידי פניה לחברות הסעדה, בדרך-כלל
מהקייטרינג בכוכב יעקב. תפילות השבת נערכו בבית הכנסת העתיק בנערן הממוקם כקילומטר דרומית
למחנה נעם. בכל שבת היה הרכב המשתתפים שונה, ונע בין 15-50 איש, נשים וגברים, בתנאי שטח עם
שירותי שדה.
מובן שבכל פעם- לא היה ברור מראש מה יקרה באותה שבת, ובכל זאת, בסייעתא דשמיא, השבתות
המשיכו להתקיים, ואנשים המשיכו להגיע.
שושנה, מחלוצות היישוב, מספרת איך באחת השבתות בעיצומה של סעודה שלישית, התעופף לפתע האוהל
ברוח והם נותרו תחת כיפת השמיים...
בשלב מסוים נפרדה ארנה קובוס מהפעילות במחנה נועם ופעלה להקמת מקום משלה- שבסופו של דבר
נמצא כיום בבית חגלה, שם היא מקיימת שיעורים ופעילויות תרבותיות על מורשת יריחו.

ישוב מוקם
גם תנועת ההתיישבות "אמנה" נרתמה לסייע בקיום השבתות וגם ראש המועצה
האזורית בקעת הירדן דאז דוד לוי. הוא שמע על הקבוצה והציע לעזור. הוא זה
שתרם את המכולה לאחסון הציוד ולקח על עצמו לדאוג למלא את עוקב המים
שסיפק מים לשבתות. לאחר תקופה, פנה לכמה מחברי הקבוצה והציע להם עסקה:
אמנם אין בידי להקים יישוב חדש, אך אני יכול להקים תחנת ניסיונות חקלאית,
תחנת בת למו"פ בקעת הירדן. ראש המועצה הציע שלושה מקומות לבחירת
הקבוצה:
• מחנה צורי, מול היישוב נעמה, שהיה כמעט נטוש אך הכיל תשתית נוחה להקמת ישוב
• מחנה אלישע, שהיה אף הוא עם תשתיות, אך היה הקרוב ביותר ליריחו
• המרחב הנושק למחנה נעם ממערב, הוא מבואות יריחו של היום.
לאחר חשיבה, הוחלט להקים את היישוב דווקא כאן, למרות נקודת הפתיחה הנחותה יחסית לשני המקומות
האחרים משתי סיבות: ראשית בשל הקרבה לבית הכנסת העתיק בנערן, ושנית על מנת לשמור על נוכחות
יהודית באזור ציר יריחו- רמאללה, מתוך הבנה שאם לא תהיה נוכחות כזו- הציר ילך ויעבור אף הוא לשליטה פלסטינית.
גם ברמה המדינית, בכנסת, חבר הכנסת רחבעם זאבי "גנדי" הי"ד הפעיל לחץ על ראש הממשלה דאז-
בנימין נתניהו, לאפשר את הקמת הישוב. הנ"ל נכנע והסכים.
ואכן בר"ח סיוון תשנ"ט (1999), עלתה על הקרקע בגיבוי החטיבה להתיישבות, תנועת ההתיישבות אמנה
והמועצה האזורית בקעת הירדן הנקודה היהודית שהתגאתה בשם 'תחנת אקלום ייט"ב' (על שם היישוב
הקרוב ביותר, שהחווה אף הוקמה בשטח ה-'קו כחול' שלו).
באותו יום הועלו לקרקע שלוש מכולות ששופצו לשמש כמשרדים, מכולה שיועדה להיות מחסן, עוקב מים
ושירותים כימיים. בשטח הושארו ארבעה רווקים: ירמי פישר, אורי פלסי,
שלומי שטרית ודורון אלוש. בלילה הראשון שרר במקום חושך מצרים. למחרת
בבוקר, ביום הבחירות, בהן הפסיד ביבי לברק, הגיע חשמלאי וחיבר את
המכולות לגנראטור ו(איך אפשר בלי!) למזגנים. הדשא הראשון שבין המכולות
הגיע עם ציליה יום לפני שראש המועצה דאז בא לראות את מעשה ידיו
להתפאר. עברו עוד שבועיים עד שהמקום חובר גם למים ולביוב, וכך בתום
אותם שבועיים הפכה הנקודה הקטנה למקום ראוי למגורים!
באווירה בראשיתית זו, המשיכו להגיע צעירים וצעירות וקיימו תורנויות שמירה
על היישוב בהתנדבות. מדי יום שישי הרב נתן רוזנפלד דאג להביא בחורים
ממכון מאיר וממרכז הרב שלמדו ביישוב במסגרת כולל יום שישי. ריבוי הרווקים הוליד
כל מיני מצבים משעשעים:
שושנה: "לכל הרווקים והרווקות עשו וועדת קבלה בין מוסדית במסגרתה אחת
השאלות הייתה איך אתה/את מתכוון/נת למצוא בן/בת זוג במקום מרוחק
שכזה..."
ועוד משושנה: "יום כיפור לפני אחת עשרה שנה - המזגן בבית הכנסת
היה מכוון רק לחזן ולסביבתו הקרובה וכל השאר הסתפקו במאווררים.
באותו יום כיפור היו פה כעשרים בחורים ממכון מאיר, ובמוצאי יום כיפור
גבי פדידה ארגן לכולם על האש ועד שזה היה מוכן הנשמה כמעט יצאה...
וזכור גם יום אחד שהחבר'ה ארגנו ביישוב שבע ברכות לזוג צעיר שבו
הכיבוד היה חביתות שנדמה לי ששלומי טיגן..."
מירב מספרת על האווירה המשכרת של החלוציות והבראשיתיות: "כדי
להדגיש כמה חשובה שהותנו דווקא כאן זכור לנו הפורים הראשון
או השני בו ירמי פישר מירר בבכי על חורבן המקדש . באותו פורים היו נסיגות
כ"מחוות" לרשות הפלשתינאית וחלק מהנסיגות היו באזורינו.
במהלך יום פורים ראינו דגל מתנפנף מעל מחנה נועם וזה לא היה דגל ישראל אלא דגל אש"ף!
דורון מיד הקים קול רעש גדול והסתבר שהפלסטינאים טעו במפות. מה היה קורה אילו לא היינו פה? עצוב
ולא קשה לדמיין..."
ממשיכה לספר על כך אביטל: "לאחר שראינו את דגל אש"ף מתנופף במחנה נועם יצאנו לשם מיד, כאשר
כמעט כל הגברים שיכורים לגמרי. הגענו למחנה וניגשנו לראות מה עלה בגורל מכולת הציוד שלנו שהייתה
במקום והכילה את הציוד לשבתות. כבר מרחוק ראינו שהמנעול היה שבור והמכולה פתוחה. נכנסנו לתוכה
וגילינו שהציוד שלנו נשאר במקומו חוץ מדבר אחד: היתה שם ערכה להקמת עירוב תחומין בכדי שנוכל
לצעוד במהלך השבת להתפלל בבית כנסת נערן, ואחד הפריטים בערכה היה ממרח שוקולד 'השחר'. שמנו
לב שמכל הציוד שהיה במכולה השוטרים הפלשתינאים בחרו לגנוב את השוקולד. עוד באותו היום הוגשה
תלונה חמורה ביותר למשטרה על...גניבת שוקולד 'השחר'!! "
מספר איתן על תקופת החלומות: "ערב ראש השנה לקראת שנת השמיטה, כשנה לאחר הקמת היישוב.
הכול מסביב היה חול צחיח וצהוב ורק הבדואים נראים למרחוק. אחד התושבים הביא הרבה עצים לשתילה.
החלטתי להפתיע אותו ולשתול את העץ הגדול ביותר באזור המכולה שלו. היה יום חם מאוד, האדמה הייתה
קשה וצחיחה ואני עם מקוש חופר באדמה בקושי רב. סוף סוף הגעתי לגודל הרצוי של הבור כשכולי עמוס
זיעה ואז הגיע אותו תושב.. הייתי משוכנע שהוא יתלהב אך פתאום אני שומע צעקה "מה אתה משוגע כאן
אמורה להיות החניה שלי!"..
ועוד מאיתן: "דוד לוי ראש מועצת הבקעה בא לבקרנו כדי לשמוע ממנו את הצרכים שלנו ולעזור. היינו אז 6
משפחות וכולנו התכנסנו במכולה. באותה תקופה לא היה עדיין כביש, טלפונים, גדר ו-שער, וביקשנו ממש
דברים בסיסיים. פתאום אחד התושבים שואל 'ומה עם פס רחב?' לרגע עברה דממה במכולה, אף אחד לא
הבין במה מדובר, רק אני ומירב הבנו ופרצנו בצחוק.. (פס רחב פירושו אינטרנט קווי). יאמר לזכות דוד לוי
שענה לו ברצינות מלאה.."

חקלאות
על מנת להצדיק את קיומו של המקום כחוות ניסיונות
בחקלאות, הוקם חיש מהר בית רשת לגידול כוכיה ושיחי
רותם לנוי, ובית רשת לגידול תאנים. בית הרשת נראה
למרחוק והעיד כי במקום אכן מתקיימים ניסיונות
בחקלאות. כעבור שנתיים בליל סופה סוער במיוחד
התעופף בית הרשת ברוח והיה כלא היה. שרידים
לרתמים ולעצי התאנה ניתן לראות עד היום בסמוך
למועדון הישוב.
קצת יותר מאוחר הוקם גם מטע הלימונים של היישוב
שמוריק בכניסה ליישוב עד היום.
איתן: "הרב יואל אליצור, דורון ואני הלכנו לרב דב ליאור שליט"א לשאול אותו איך להתנהג בשנת שמיטה
שחלה שנה אחרי ההקמה. הפסק זכור לי במעורפל, שעד ראש השנה ניתן לשתול רגיל (ולא צריך 45 יום
לפני) ולהשתדל לא לעבד את האדמה (לא לחפור גומות). תוך כדי שיחה הרב שאל איפה הישוב שלנו בדיוק
נמצא ואנחנו הסברנו לו שאנחנו צמודים ליריחו. הרב התפעל ואמר: "אתם היחידים בארץ שלא צריכים
להסתובב ב-'בואי כלה' של לכה דודי" !

אך משהו בשלב התשלום התפספס.. בקושי רב כוסה מחיר הנסיעה.. אגב, בין שאר הרעיונות שאיתן ניסה היו גם- אכניציאה ופאפיה...
חוות אקלום חקלאית, כבר אמרנו?!
לא יישכח גם איך איתן בר-כוכבא, אז נשוי טרי ונמרץ, גידל בדיר (מאחורי המועדון של היום) מס' עיזים,
כבסיס לעדר. אך דא-עקא שהעיזים השובבות נטו לברוח דרך נס וקבע מן הדיר ולכרסם במעט הירוק שהחל
לכסות את פני היישוב הצעיר. יום אחד יד נעלמה קשרה את אחת העיזים המשוטטות אל מדרגות ביתם של
הזוג הצעיר שהתעוררו לקול פעיות... 

אבנר
אי אפשר לספר את ההיסטוריה של היישוב בלי להזכיר את השם- אבנר. אף אחד
(חוץ ממנו עצמו) לא יודע איך הגיע אבנר מפינלנד הקרה אל היישוב החם ביותר
(כמעט) בארץ. כל שידוע לנו הוא, שעשה זאת רכוב על גבי הטויוטה הענקית שלו,
ושבדרך הספיק להיות קצין בצבא הרוסי. ידי הזהב של אבנר צלחו לכל משימה.
לבניית בית הכנסת, לתיקון מכוניות, וכו' וכו'.
לצערנו דווקא בימים שהישוב החל להיות מקום נוח יותר והיה אפשר קצת לנוח
התגלתה בגופו של אבנר מחלת ניוון שרירים. כיום אבנר שוהה בבית החולים
הסיעודי הרצוג בירושלים, צלול לגמרי, אך ללא יכולת לנוע. רבים מבני הישוב עדיין
שומרים אתו על קשר ומקפידים לבקרו. 

זוגות זוגות...
שלושה חודשים לאחר העלייה לקרקע הכיר דורון את מירב, ותוך שלושה חודשים נוספים- הם התחתנו.
השידוך נעשה על ידי שלושה שחקנים ראשיים אחרים בסיפור ההקמה של היישוב: אביטל עמנואל ו... סבתא
אושרה טרבלסי. שלושתם נהגו להשתתף בשבתות במחנה נועם והם אלו שחשבו על השידוך בין דורון
למירב.
לפי הסיפורים- מירב דווקא לא התלהבה מהרעש סביב
יריחו, וממש לא נמשכה לגור בחור שבקצה המדבר. אך
לאחר שהשידוך נעשה הציע לה דורון "רק לנסות" וכך
הפכה משפחת אלוש למשפחה הראשונה במה שהפך
בינתיים ליישוב "מבואות יריחו".
בהמשך גם אביטל התחתנה עם גרשון והפכו למשפחה
השלישית בישוב, איתן התחתן עם שפרה, אורי פלסי אף הוא
התחתן ונשאר לגור ביישוב. חלק נוסף מהרווקים התחתנו
ועזבו.

מתרחבים
כך נוצר יישוב, קטן וחמוד, אך מס' המשפחות לא עלה על 6-7, עם קושי אמיתי לגדול מעבר למס' הנ"ל.
פריצת דרך ראשונה הושגה בשנת תשס"ד (2004), כאשר החטיבה להתיישבות יצאה במבצע לאכלוס בקעת
הירדן. תמורת התחייבות לארבע שנות מגורים בבקעה הציעה החטיבה סיוע בשכר לימוד, סיוע בשכר דירה
ומענק לעובדים בבקעה (אח! אילו ימים..). המבצע הניב תוצאות יפות למדי לבקעה, אך אחד הישובים שפניו
ממש שונו, היה יישובנו הקט. תוך מספר חודשים גדל הישוב בעשר משפחות.
במקביל, גם פני הישוב השתנו, כבישי הישוב הפנימיים נסללו, החל להיבנות מבנה ציבורי ראשון- המועדון

מסוכנים יצאה שיירה של קראוונים מירושלים לכיוון הישוב. שלושה מבין 4 קרוואנים הצליחו להגיע לישוב,
אך הקראוון הרביעי, לימים הקראוון של ציון ודורית שטרית, נתקע בכוכב השחר בגלל תקלה במשאית והגיע
כמה ימים מאוחר יותר. בזכות העובדה שהקראוון חובר מיידית לתשתיות הוא ניצל מהחרמה של המינהל
האזרחי.
בסגנון חומה ומגדל ממש, עמדו תושבי היישוב ב2:00 בלילה, בגשם של חודש חשוון דאז, מוכנים עם רהיטים
למיניהם על מנת להיכנס באופן מיידי למגורים, כיוון שהמינהל לא מפנה קראוונים מאוכלסים.. הטבעות,
שמחוברות לקראוון על מנת שיוכל להיות יביל, נחתכו באופן מיידי, על מנת שלא יהיה אפשר לשאת אותו
בחזרה.
מציאות זו יצרה מגוון מצבים טראגיים קומיים. כך למשל מצאו עצמם בני משפחת זילברברג, בלילה בו עברו
דירה, עומדים ומתווכחים עם חיילים ששמרו בישוב שסירבו לתת להם להכניס את ציודם לתוך הבית אליו
היו מיועדים להיכנס. במקרה אחר, מצאו עצמם גבר ואישה, אשר כל אחד מהם נשוי למישהו אחר, מסיבים
לשולחן באחד הקראוונים על מנת להעמיד פני זוג נשוי המתגורר בקראוון. משפחת שטרית ציון ודורית הגיעו
לקראוון שלהם בלילה סוער, אחרי התארגנות שיא "עם הכביסה הרטובה", כדבריה של דורית, כאשר הדרך
הלוך חזור לתוך הקראוון הותירה שבילי בוץ עבים מכיוון שעדיין לא היו שבילים לשכונה החדשה...
לאחר השנה החלוצית ההיא, לא הועברו קראוונים ברחבי יש"ע. הבאים נבנו במקום- ובא לציון גואל...

ההסעה
נושא הנסיעות אל היישוב תמיד היה נקודה רגישה. כל אחד מהתושבים ידע לספר על הפעם הראשונה
שהגיע ליישוב, על תחושת הנסיעה אל סוף העולם, על איבוד הברקסים אל מול התהום ועל משאית
הפול-טריילר שעקפה אותו בסיבוב תוך כדי שהיא דוחקת אותו לרדת מהכביש בעל-כורחו. עם זאת- כמעט
כל תושבי היישוב בוחרים לנסוע בכביש רימונים המפותל פשוט מכיוון שאינם מוכנים לוותר על מראה הנוף
נורא ההוד שנפרש לעיניהם בדרך.
בראשית היישוב היה האוטוביאנקי של גרשון (המכונה "הבימבה"). שושנה: "ביום שישי אחד הרכב הזה
הוריד איתו מספר רב של בחורים ואת הקייטרינג לשבת מכוכב יעקב. אין לי מושג איך הם הגיעו בשלום
לשבת הזו!". כאשר האוטוביאנקי התפגר, עוד הייתה לו עדנה למשך כמה שנים כמתקן בגן השעשועים
הקטן ביישוב. בסוף גם לזה הוא כבר לא צלח ונגרר אחר כבוד לגריטה.
אמנם- אז כהיום היו טרמפים עולים ויורדים מן היישוב בשעות די קבועות, בחלק מהם אפילו ניתן היה ליהנות
משירות של סנדוויצ'ים או כוס קפה חם (שוב, גרשון). אך עדיין- צר היה המקום בפונטו של גרשון שהחליפ
את האוטוביאנקי והיה צריך למצוא פתרון מאורגן יותר. בתחילה שימש טנדר הביטחון של היישוב גם
כהסעה, ואפילו לתקופה מסוימת- אבנר היה הנהג, אך בשנת תשס"ד הגיע מזכיר הישוב דאז משה דרמר
למסקנה כי אם תיפתר בעיית התחבורה ליישוב, יהיה קל הרבה יותר למשוך זוגות צעירים ליישוב.
חשיבה חכמה, וממחשבה למעשה- בסיוע הגופים המיישבים נרכש רכב מסוג "סיטרואן ג'אמפי" כסוף
להסעת תושבי היישוב לירושלים. הכללים שנקבעו היו פשוטים. נקבע מחיר לנסיעה לכל כיוון, שעות יציאה
וחזרה, ומחיר לק"מ למקרה שמשפחה תרצה לקחת את הרכב לנסיעה פרטית בסופ"ש. אך מהר מאוד החלו
דברים להסתבך, שעת היציאה התנגשה עם המניין, היה קשה לגבש מסלול נסיעה שבו אף אחד לא ירגיש
מקופח, ומה קורה כשלנהג יש סידורים מעבר לשעה שנקבעה לחזרה? סופה העגום של ההסעה בשנת
תשס"ט, היה כאשר משאית מנוף עם נהג שיכור התנגשה בעמוד חשמל ביישוב והפילה אותו על הג'אמפי
האומללה שנמעכה למוות.

המקווה
נאמנים להלכה, על פיה , מבנה הקבע הראשון
בכל יישוב חייב להיות- מקווה טהרה. את
הפרויקט לקח על עצמו תושב הישוב דאז- אוהד
גדות, וכך לבדו הוא הוביל את מלאכת גיוס
הכספים ועשיית נפשות לדבר. אחרי הרבה
לבטים לגבי מקומו הראוי של המקווה, והאופן
הנכון לבנות (בין השאר עלו הצעות לבנותו
כמבנה יביל, להביא שלג על מנת למלא את
הבור לראשונה במקום שאינו ברוך גשמים
ועוד), המקווה נבנה לבסוף כראוי לו- כמבנה
בטון מחומרי הבניה האיכותיים והיפים ביותר. בתהליך הבניה השתתפו רבים
מתושבי הישוב. חלק מרכזי וחשוב בבניית המקווה- ציפוי האבן של המבנה, לקח הרב יהושע משולמי, תושב
היישוב, ממגורשי גוש קטיף ואב שכול.
הרב יהושע הוא דמות בפני עצמה- כאשר יצא לנטיעות מטע התמרים שלו, עשה זאת בהשתתפות כל ילדיו
ובני זוגם, אשתו, וחלק מהנכדים. גדוד של ממש. תוך כמה ימים החוטרים הצעירים במטע עמ"י (שנקרא
על-שם בנם עמשא ישראל שנפל במלחמת לבנון השנייה) עמדו דום בשורות ישרות.
בשעה טובה בי"א מרחשוון תשס"ח נחנך בהתרגשות גדולה בנוכחותם של מכובדים רבים בהם הרב יעקב
יוסף זצ"ל מקווה הטהרה במבואות יריחו. במעמד המרגש הזה הושר גם שיר שנכתב במיוחד על היישוב ע"י
הרב אלחי רואי ואנונו, מתושבי היישוב דאז, ופזמונו:
"עוד יעירוך בניך- יריחו,
סגור ליבך ימסו ובריחו
שלום במחול הקודש והחול
נכון במבואותיך- יריחו".
ב"ה, מאז הקמת המקווה זכינו לעוד מבני קבע רבים ביישוב- גן ילדים, ספריה ובתים פרטיים בשכונת הקבע
שנחנכה אף היא בטקס חגיגי. בישוב קיים גם מוסד חינוכי - "גינת עדן", אולפנה וחווה טיפולית לבנות ובה:
דיר עיזים, סוסים, סטודיו לקרמיקה, חקלאות ועוד. 

הכולל
מאז הסכם אוסלו ועד כשנתיים לאחר הקמת היישוב פעלה ישיבת יריחו בבית
הכנסת שלום על ישראל. בערב חג הסוכות תשס"א פורעים ערבים נכנסו
לבניין הישיבה והשחיתו סידורים, ריהוט, ואף שרפו את הקומה השנייה.
הרשות הפלסטינית שיפצה חלק מהנזקים, אך מאז הפסיקה הפעילות של
הישיבה במתחם. תלמידי הישיבה וכן ספר התורה עברו לבית הכנסת של
מבואות יריחו והמשיכו את לימוד התורה כאן. בשנים הראשונות היה זה
כולל ירושלמי בראשות הרב אברהם בלס, ולאחר מכן הכולל התדלדל עד
לסגירתו לפני מספר שנים. בתקופת פעילותו של הכולל הגיע אליו הרב נתן,
אז אברך בכולל כוכב השחר, כדי להעביר שיעור לחברי הכולל במבואות יריחו. כאשר בנו את
המקווה היה זה הרב נתן שלקח אחריות על הפיקוח ההלכתי. הרב דאג שהמקווה יענה לכל הדרישות
ההלכתיות ונתן מענה לכל בעיה שהתעוררה. כעבור מספר שנים התמנה הרב נתן רשמית לרב היישוב.
אנו מקווים מאוד להצליח להחזיר עטרה ליושנה וקול לומדי תורה רבים ליישובנו בעז"ה! 

שכונת הקבע
כבר בשלב די מוקדם בחייו של היישוב, מתוך
רצון להיות בעז"ה יישוב מאושר ומסודר ולא
גבעה פראית, גובשה תב"ע ליישוב. מגרשים
לבניית שכונת הקבע תוכננו בין הקראוונים
להר שממערב.
המשפחה הראשונה שיצאה לבניה הייתה מש'
אלוש. מירב מספרת: "לפני כ 7 שנים החלטנו
שצפוף לנו במכולה ואנחנו צריכים לצאת
משכונת הקרוונים לעלות למעלה לשכונת
הקבע. בחרנו במגרש הראשון כדי לא להיות רחוקים מידי מהקרוונים ובכל זאת להיות עם נוף .אחרי
התלבטויות בנינו את הבית הראשון במבואות יריחו , אליו עברנו אחרי 4 חודשים של בניה, שוב , בסגנון
חומה ומגדל, הבית נבנה ביום שלפני ערב יום כיפור , והמעטפת הסתיימה באותו יום בו החלה בנייתה.
באותו יום גם העברנו לשם מיטות שולחן ומקרר...."
שושנה מספרת על הבנייה בשלבים: "נכון לעכשיו מה שאני יכולה לכתוב זה שאני לא מאחלת לאף אחד את

ואנחנו את זה שלפניו, גראניק הבא בתור ומורד נשארו ליד אלוש. מכיוון שלא היה לנו הון עצמי להתחיל איתו
את הבנייה פנינו לתנועת אמנה וזמביש הסכים להלוות לנו סכום כסף
שהיווה את התקציב של רובנו. גרשון נסע ל-3 ימים למושבה מגדל
לחתוך את העצים ולהכין אותם לבנייה ובין יום כיפור לסוכות באו
האחים לבית גוטשלק והקימו את שלד הבית. הבית היה מוכן תוך
26 שעות (רק בגלל שהיה עיכוב בבניית הגג), אבל בלי חלונות.
נעמי ספיר (מתנועת אמנה) ביקשה שנעבור להתגורר בתוך הבית
במצב זה והתנתה את מתן ההלוואה מאמנה בכך. הסיבה הייתה
הפחתת סכנת ההריסה ע"י המנהל האזרחי. בהתחלה הצבנו
צעצועים כגון עגלה, בובות וכדומה בחוץ, ובחלונות תלינו וילונות כדי
שייראה כאילו אנחנו כבר מתגוררים בבית. אחרי שהגיעו החלונות עברנו פנימה. עשינו חנוכת בית והיה
מאוד מרגש. הבית היה ללא קירות פנימיים וריצוף. הייתה אסלה ואמבטיה וזהו. כך התחלנו לישון שם בחלק
מהלילות ולסעוד שם את סעודות השבת. נהגנו באותה תקופה לארח משפחות אחרות לסעודות שבת בבית,
וזה היה די מוזר לעלות לארח משפחות בבית ולאחר מכן לרדת לישון בקראוון.. לאט לאט הבית קרם עור
וגידים ולקראת פסח עברנו ממש. משפחת גולדס הספיקו לעבור לביתם לפנינו ומשפחת צדק מעט אחרינו. "

יש כאן מקום להאריך עוד הרבה בסיפורים וצ'יזבטים. אך האמת היא, שההיסטוריה של מבואות יריחו עוד נרשמת!
ותירשם בעז"ה עוד שנים רבות...